<h1>שו"ת הרשב"א מיוחסות סימן קנ"א</h1>
<h2>דף כט:</h2>
שאין מגעילין אלא במים לא בשאר משקין ומההיא דמים ולא במזוג [זבחים צ"ו ע"ב]. כן היה אומר הרמב"ן ז"ל, והוא היה סבור שחדשה ומאותה ראיה ממש. ועוד היה אומר לנו, שאר משקים מבליעין ולא מפליטין והמים מפליטים ולא מבליעין. ועל כן היה אומר לנו דמותר להגעיל אפילו כלי בן יומו אף על פי שאין במים ששים כנגד כל הכלים, אף על פי שר"י בעל התוספות אסר. וילדות היתה בי והעזתי פני בו ודנתי לפניו, וזאת היתה תשובתי, אם כן אמרתי בשר נבלה שנפל תוך יורה רותחת עם מים ואין במים ששים לא תאסר, וכף שנער בה לא תאסר. השיב הרב השומן בעצמו הוא שנבלע מעצמו. אמרתי אם כן מה הועלתי שאף כשאתה מגעיל כלי בן יומו כי נייח הדר בלע פליטת עצמו. אמר איך אתה אומר כלי מדין שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה כיצד הכשירום. אמרתי יורה קטנה בתוך יורה גדולה, ויורה גדולה בגדנפא כמר עוקבא או השהו אותה עד למחר. וסוף דבר לא תירץ תשובה מספקת להעמיד לי דבריו אלו. גם על שאר המשקים אמרתי שהן מפליטין ע"כ, שהרי קנקנים שנתן גוי לתוכן יין שנינו [ע"ז כ"ט ע"ב] קנקנים של גוים ויין של ישראל כנוס בתוכו אסור בשתיה, ואם איתא למה אסור והלא לא פלטו כלל מן היין שבתוכו, אלא אם היין מפליט היין הבלוע בתוכו כל שכן אם בשל בתוכו יין. ועוד שאם אתה אומר כן שאר משקין מותר לבשלם בכלים אסורים, והא ודאי ליתא. ואי מההיא דתורת כהנים [פ' צו] במים ולא ביין ולא במי מזוג, אדרבה מינה משמע לי איפכא, מדגרס פרק דם חטאת [זבחים צ"ו ע"ב], ת"ר חטאת אין לי אלא חטאת שאר קדשים מניין תלמוד לומר קדש קדשים יכול אפילו תרומה תלמוד לומר אותה דברי רבי יהודה וכו' כדאיתא התם, ואקשינן ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה והתניא קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם כו' דאף בלע של תרומה אוסר עד שיגעיל ויוציא את בלועו, ואם כן אף היא בעיא מריקה ושטיפה, אמר אביי לא צריכא לכדמר במים ולא ביין במים ולא במזוג והא אפילו ביין, כלומר גבי קדשים גזירת הכתוב הוא, דלהוציא הבלע אפילו במזוג וביין, וכן פירש"י ז"ל והא תרומה דאפילו ביין מזוג [ד]לא קפדינן אלא להגעיל איסור הנבלע בו עכ"ל. אלמא יין ומזוג מפליטין הן.
ומאי דכתב מר על מה דכתבתי אני [תוה"ב ב"ה ש"ד], דאפילו אליבא דרבי אליעזר (ב"י) [ביין] לא סגי בחותם אחד עד דאיכא מפתח וחותם בשני חותמות, ואמרת שתמה המתמיה למה לא סגי בחותם אחד, ואמר דבמפתח או חותם קאמר. אומר אני שהתמה מן המתמיה, כי ודאי עמד על ספר וראה בעיניו [כי מה שידע ידעתי אני] והרחבתי הדברים להראות פנים לזה ולזה מתוך הלכות מרובות מן הגמרא ומן הירושלמי, ואחר הכל הסכמתי לפסק זה מתוך ראיות רבות ומוכרחות, ועוד מתלתא וארבעה קראי מהלכות פסוקות מרב יהודה ז"ל ומהלכות גדולות והרי"ף ז"ל. והנה בידך ספרי הארוך ידרוש הדורש מעל ספרי ויראנו. והנה רב דפסק כרבי אליעזר הוא ניהו האומר [ל"ט ע"א] צריך חותם בתוך חותם, ומן הסתם אפילו ביד גוי קאמר ולאו ביד ישראל משומד דוקא, שהיה לו לפרש, ועוד דבירושלמי [פ"ב ה"ג] הביאו ההיא פלוגתא דרב ושמואל גבי פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן. ועוד ראיה גדולה שבגדולות יש, מדתנן פרק אין מעמידין [כ"ט ע"ב] אלו דברים אסורים ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של גוים שהיה תחלתו יין, ואקשינן פשיטא משום דאחמיץ פקע איסוריה, ופריק רב אסי הא קמ"ל חומץ שלנו ביד גוי [לא] בעי חוחם בתוך חותם, אלמא חומץ הוא דלא בעינן, הא יין שלנו ביד גוי בעי חותם בתוך חותם, ואליבא דהלכתא קאמר דאי לא לימא לא צריכא אלא אליבא דרבנן, והרי"ף ז"ל הביאה בהלכות, דאלמא אפילו לרבי אלעזר צריכה. וכל מה שיראה מתוך ההלכה בספר מזה כבר עמדתי עליו וסלקתי כל יתדות הדרכים. גם מה שכתבתי הפרש בין קנקנים של חרס לקנקנים של עץ נכון, ויורדי הים המה ראו שמוציאין בין דף לדף מתחת החבקים, ורבותי[נו] הצרפתים ז"ל כן אמרו. ועל כן אני נמנע מלשתות שום יין המופקד ביד גוי ואפילו בכלי חרס, שגדרתי אני בעצמי בשביל זה.
<h2>דף ל.</h2>
ומאי דכתב מר (שלא) [ש]כתבתי אני דלא אמרו [ב"ב צ"ו ע"ב] דשלשה חלקי מים ואחד יין הוי יין וביתר מכאן לא אלא בפורצני או שמרים אבל ביין עצמו לא, ואמרת שתמה המתמיה מההיא דהמצניע. ואמרת אולי דעתי להפריש בין תמד שאין השמרים חזקים (כיין) [כיון] שמעורב במים עם היין, ובין היין שאין שום דבר אחר מעורב כי אין לשם שום צירוף. אני כבר כתבתי מתוך אותה הלכה שבפרק המוכר פירות שכל שיש בו יתר מעל [חד] תלתא מיא לא חמרא הוא, ואחר כך אמרתי בשם אחרים דלענין יין נסך דוקא דמתמיד אמרינן הא במי שאין יין מתחלתו לא, אלא כל שיש בו טעם ומראה יין יין גמור מיקרי ויין גמור הוא ולא קיוהא, דההיא דהמתמד בדעייל תלתא ואפיק תלתא ופלגא אמרינן [ב"ב צ"ז ע"א] מי סברת חמרא הוא קיוהא הוא, דכל דעייל תלתא ולא נפיק ארבעה בידוע שאין יין אלא עצירת השמרים ולאו חמרא הוא והאי טעמא דאית ליה קיוהא בעלמא הוא, אבל כשיש בו יין גמור שהיה מתחלתו יין לא מיקרי קיוהא, וכדמחליף רבי יהודה בין מתמד בדפורצני למתמד בדרדוקא כדאיתא פרק אלו עוברין [פסחים מ"ב ע"ב]. ולענין יין נסך מיהא, כל שהיה מתחלתו יין יין מיקרי ויש בו משום יין נסך. וכן בדין שלא יטול ישראל וגוי הספל וישתו שניהם כל שיש בו מעט יותר מעל חד תלתא מיא. ובפרק המצניע שאמרת, לא ידעתי בפרק המצניע דבר כנגד זה, אולי מההיא דהמוציא קאמרת, דתנן [שבת ע"ו ע"ב] (במוציא) [המוציא] יין כדי מזיגת הכוס, ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה, ואמרו מאי כוס יפה כוס של ברכה צריך רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמד על רביעית. ומאי זו קושיא, דאפילו אם תמצא לומר שאין ראוי לכוס של ברכה, ואפילו אין מברכים עליו בורא פרי הגפן, כיון שיש לו טעם גמור של יין ומראה יין, והגויים מנסכין אפילו מזוג וכדאמרן [ע"ז ל' ע"א] יין מזוג יש בו משום גילוי ויש בו משום יין נסך, לא נקל עליו לשתותו עם הגוי בכוס אחד אף על פי שיש בו קצת מים יותר מכדי מזיגה, דבר נכון אמר. ועוד דמנ"ל ביין גמור דכל שיש בו מעט מים יותר מכדי מזיגה שאין מברכים עליו בורא פרי הגפן, דאי מההיא דהמוציא, דילמא כוס של ברכה שאני דבעינן כוס יפה וחשוב, והיינו דקרי ליה כוס יפה, וכדבעינן נמי חי עד ברכת (המזון) [הארץ] למאן דמפרש חי שאין מזוג, וצריך נמי ליתן לתוכו מים מברכת הארץ ואילך, וכל זה מתוך חשיבות ברכה. וכן נמי שלא יהא פגום. וכן יין שריחו רע שאין אומר עליו קדוש היום [פסחים ק"ה ע"ב], ואפשר דאין מביאים ממנו כוס של ברכה משום הקריבהו נא לפחתך, ומברכין עליו בורא פרי הגפן. וכן מגולה שעברו במסננת. וכן עשו מעלה בכוס של קידוש, שהרי חמר חווריין דאין אומר עליו קידוש היום. ואף על גב דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא, לאו כללא הוא דלא הוי חמרא לכל מילי, אלא לומר שאינו חשוב. ובמתמיד לאו חמרא הוא אפילו לברך עליו בורא פרי הגפן. דקיוהא בעלמא הוא. (וכמי) [ובמי] שהיה מתחלתו [יין] אי דרי טפי מתלת מיא על חד אין זה כוס יפה לברכה ולקדוש, הא לברך עליו בורא פרי הגפן אפשר דמברכין. ודכוותה אמר רבא בהדיא [בחמר] חווריין, דבעא מיניה רב כהנא חמוה דרב משרשיא מרבא חמר חווריין מהו, כלומר מהו לומר עליו קדוש היום, ואהדר ליה אל תרא יין כי יתאדם, כלומר שאין אדום אין קרוי יין דכי יתאדם קרוי יין. ולענין בורא פרי הגפן לא הוא אלא שאין יין חשוב לקדוש היום. ומכל מקום אפילו אם תמצא לומר דאין מברכין עליו בורא פרי הגפן אלא על מזיגה [כראוי], אפילו הכי לענין יין נסך ראוי הוא לאסור אותו, כדברי מקצת ראשונים ז"ל שאסרוהו, משום חומרא דיין נסך. ויותר מזה אסר הראב"ד ז"ל בתשובה, שהוא אסר ביין נסך אפילו בתמד ואפילו שלישי משום חומרא דיין נסך. ואף על פי שיש מקום עיון בדבריו אלו, מכל מקום משמע מדבריו שמחמיר במזוג לענין יין נסך אפילו במקום שאין חשוב יין לענין ברכה.
<h2>דף לא.</h2>
ומאי דכתב מר על מה דכתבתי אני [תוה"ב ב"ה ש"ד], דאפילו אליבא דרבי אליעזר (ב"י) [ביין] לא סגי בחותם אחד עד דאיכא מפתח וחותם בשני חותמות, ואמרת שתמה המתמיה למה לא סגי בחותם אחד, ואמר דבמפתח או חותם קאמר. אומר אני שהתמה מן המתמיה, כי ודאי עמד על ספר וראה בעיניו [כי מה שידע ידעתי אני] והרחבתי הדברים להראות פנים לזה ולזה מתוך הלכות מרובות מן הגמרא ומן הירושלמי, ואחר הכל הסכמתי לפסק זה מתוך ראיות רבות ומוכרחות, ועוד מתלתא וארבעה קראי מהלכות פסוקות מרב יהודה ז"ל ומהלכות גדולות והרי"ף ז"ל. והנה בידך ספרי הארוך ידרוש הדורש מעל ספרי ויראנו. והנה רב דפסק כרבי אליעזר הוא ניהו האומר [ל"ט ע"א] צריך חותם בתוך חותם, ומן הסתם אפילו ביד גוי קאמר ולאו ביד ישראל משומד דוקא, שהיה לו לפרש, ועוד דבירושלמי [פ"ב ה"ג] הביאו ההיא פלוגתא דרב ושמואל גבי פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן. ועוד ראיה גדולה שבגדולות יש, מדתנן פרק אין מעמידין [כ"ט ע"ב] אלו דברים אסורים ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של גוים שהיה תחלתו יין, ואקשינן פשיטא משום דאחמיץ פקע איסוריה, ופריק רב אסי הא קמ"ל חומץ שלנו ביד גוי [לא] בעי חוחם בתוך חותם, אלמא חומץ הוא דלא בעינן, הא יין שלנו ביד גוי בעי חותם בתוך חותם, ואליבא דהלכתא קאמר דאי לא לימא לא צריכא אלא אליבא דרבנן, והרי"ף ז"ל הביאה בהלכות, דאלמא אפילו לרבי אלעזר צריכה. וכל מה שיראה מתוך ההלכה בספר מזה כבר עמדתי עליו וסלקתי כל יתדות הדרכים. גם מה שכתבתי הפרש בין קנקנים של חרס לקנקנים של עץ נכון, ויורדי הים המה ראו שמוציאין בין דף לדף מתחת החבקים, ורבותי[נו] הצרפתים ז"ל כן אמרו. ועל כן אני נמנע מלשתות שום יין המופקד ביד גוי ואפילו בכלי חרס, שגדרתי אני בעצמי בשביל זה.
<h2>דף לד:</h2>
ומה שכתבתי בהכשר המחבת שמטגנים בו בשר ודגים שצריכין ליבון, מפני שתשמישו על ידי האור ובשמן מועט והויא לה כאסכלא [ע"ה ע"ב], ואמר מר אם כן הנבלייש צריכים לבון. אני אומר שכן האמת אילו היו טשין פניו בשומן, אבל אנו ר[ו]אים אותו בכלי מותר שאין טשין אלא בשמן, ואין חוששין לטישת שומן מפני שני דברים, האחד מפני שהשמן יותר בזול משומן החזיר, וכאותה ששנינו שאמר בכותח [ל"ד ע"ב], ועוד שאסור להם בתעניתם ועינוים. ועוד בר מדין שהשומן משחיר פני הלחמנים שנעשים בו כמו שכתב בירושלמי.
<h2>דף לה:</h2>
עוד כתבת בקונטרס שתמה המתמיה וגם אתה כמוהו על מה שכתבתי בחיבור [תוה"ב ב"ג ש"ו], בגבינה שגבנו אותה מבהמה ידועה ואחר כך נשחטה הבהמה ונמצאת טריפה, ואפילו גבן מששים בהמות ונמצאת אחת מהן טריפה אסורה, שאין חלב אותה טריפה בטל, אם ידוע שהיתה טריפה בזמן שחלבו ממנה כולן אסורות, ולפיכך אם תוך שלשה ימים שגבנו נשחטה הבהמה ונמצא שהוגלד פי המכה בידוע שהיה שלשה ימים קודם שחיטה דתניא [חולין נ"א ע"א] וכו', ותמהת אמאי אין בטל בששים, אף על גב דהיא עצמה אינה בטלה דבעלי חיים לא בטילי (מ"ש) [מ"ט] חלב דידה לא בטיל. ועוד אמרת שאין לחלב אפילו דין אחד מאיבריה. דע נכבדי שלא נעלם ממני מה שאמרתם, ומי שעמד על חיבורי (המתמיה) [כמתמיה] ההוא אם הבין בו בעין האמת ראה מפורש בחיבורי בשער הראשון של בית התערובות בביאור דבר שיש לו מתירים, וז"ל יש לנו לחקור ולדעת ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות ועדיין התרנגולת קיימת מהו, וכן לגבינה שגבנו אותה מחלב ספק טריפה שנתערבה באחרות ועדיין הבהמה קיימת ואולי תשהא י"ב חדש או תלד וכן כל כיוצא בזה, מסתברא כדכתבתי התם דכל דבר שאין המתיר בא בודאי וגם אינה בידו כגון ביצה וגבינה וכו' עד לפיכך נראה לי שהן כשאר האיסורים שאין להם מתירים ובטלים כדרך שבטלה ביצה של ודאי טריפה וגבינה של ודאי טריפה, עכ"ל שכתבתי שם. הנה שלא נעלם ממני מה שאמרת, ואיני כך בעיני שאטעה במה שתינוקות של בית רבן יודעים אותה. אלא שהכוונה שם אי היתה הגבינה חשובה וכדבר שאין בטל, גם זו נחמיר עלה שלא לבטלה כאילו היתה הבהמה ודאי טריפה, דכל תוך שלשה ימים ודאי טריפה היא. ולא היתה שם עיקר הכוונה לאסור כל תערובתן, אלא לעשות זאת שהוגלד פי מכה בודאי טריפה לכל דיניה. ויורה על זה מה שכתבתי שם שאין חלב אותה טריפה בטלה ולא לומר שאין חלב. אלא שהיתה הכוונה בזמן שאין אותה גבינה בטלה. ומה שכתבתי שאין חלב, טעות הוא שפלטתו סכין המהירות, והכוונה היתה לכתוב גבינת חלב אותה טריפה. והראיה, שכתבתי שאינה בטלה, ואם חלב לא היה לי לנקבה דחלב זכר הוא, חלב שחלבו גוי, חלב טהור. ועוד הבט נא וראה (בקוצר) [בקצר] אם כתבתי שם במקום זה שלא תהא הגבינה בטלה, ולא כתבתי שם אלא דין זה שהוגלד פי המכה שהוא עיקר הכוונה. חלילה [לי] מהכשל במכשולות כאלו. וכך ראוי לכתוב שם לפי הכוונה, [בזמן] שאין גבינות חלב אותה טריפה בטלה.
<h2>דף לט.</h2>
ומה שנסתפק לך במי שנכנס בביתו של גוי והיו שם כלים קרובים לחדשים ונסתפק אם חדשים אם לאו ומסיח לפי תומו, אם נאמן או לא. אם זה לפי מה שכתבתי אני [תוה"ב ב"ד ש"א] בקפילא ארמאה דנאמנותו משום דלא מרע נפשיה. זו אינה דומה [לזו], דלא מצינו מסיח לפי תומו גם בגוי אלא גבי מת [יבמות קכ"א ע"ב] ומשום עגון בנות ישראל. אבל אם קדר הוא הולכים אחר הרוב. וכן מעשים בכל יום שאנו לוקחים קדרות מן הקדר וסכינים ואסכלאות מן האומן. ומורי הר"ר יונה ז"ל היה נזהר שלא ליקח אלא במקום שיש אחרים, קדירה מתוך קדירות וסכין מבין סכינים. אבל מכל מקום נראה שורת הדין שכל שאומר לפי תומו שהוא חדש ויראה שהוא כמו שאמר מותר, לפי שאפילו נשתמש בו סתמו אין בן יומו ועוד שאפילו בן יומו אפשר שלא נשתמש בו בדברים אסורים, ועל טעם זה אנו סומכים בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם. והטעם שכתבת בשם בעל התוספות ז"ל בכלי מדין משום דחיישינן שמא עשה בו גוי דבר חריף. אין נראה בעיני כלל, שאם [כן] חששא זו מדאורייתא היא מדהצריך הכתוב הכשר בכלי מדין, ואם איתא היאך אנו מתירים בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם, והלא בכולם יש לחוש ולאסור אפילו דיעבד דספיקא דאורייתא היא. ועוד כל היכא דאיכא ספק ספיקא אפילו באיסורי תורה הולכים להקל, וכלי מדין הא איכא ספק ספיקא, ותלתא ספיקי נמי איתא למאן דאמר [פסחים מ"ד ע"ב] לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, חדא דדילמא לא בשלו בה היום, ואם תמצא לומר היום שמא לא נשתמשו בו בדברים האסורים, שמא בדברים הפגומים בתבשיל זה כחומץ וגריסין וכיוצא בהן. ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחלה ככל ספק ספיקא דמותר אפילו לכתחלה, אלא דעשו הרחקה יתירה לאיסורי גוים. ועוד דאם כן היאך הביא ר' יהודה ראיה מכלי מדין דנותן טעם לפגם אסור, דהא כלי מדין אפילו קדירה שאינה בת יומא לאו לפגם הוא דטעמא משום דברים החריפים הוא. ור' שמעון נמי דדחי לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, אינו כן דהא כולהו אסר הכתוב מספק דברים חריפים. מכל זה נראה לי סתירת אותו טעם. אלא הקושיא שהביאו לדבר זה, כלומר כיון דסתם כליהם אינם בני יומן מפני מה אמרה תורה [במדבר ל"א] כל דבר אשר יבא וכו', קושיא זו מעיקרא ליתא, דהא קמפרש רבי שמעון לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא כלומר אם בשלו בה בבירור ביומו. ובדברים חריפים שכתב הרב ז"ל שאין בהם [משום פגם]. נראה שהביאו לומר כן מה שאמרו [ע"ז ל"ט ע"א] באיסורי של חלתית, משום דמחתכי לה בסכינא דארמאי אף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחילתתא מחליא ליה, דאלמא כל דבר חריף מתקן טעם הפגם ומחזירו לשבח. ונראה לי שאין הנדון דומה לראיה, שלא אמרו אלא בפליטת הבלע הפגום המועט שנתערב בדבר חריף שהוא בעין, (דאי) [הא] בליעת החריף שהיא מועטת שיתקן וימתק הפגום הבלוע בכלי לא, שאם אין אתה אומר כן אין לדבריהם קץ, שאין לך קדירה וקערה שלא נכנסו לתוכה פלפלין או תבלין עם התבשיל, ומעתה מה ששנינו [שם ע"ה ע"ב] וכולן שנשתמש בהן עד שלא לבן מותרת מוקמינן כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, אמאי מותר והא דרכן להשתמש בהן בדברים החריפים ולאו נותן טעם [לפגם] הוא. וא"כ באותה ברייתא דקתני אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל מותר, היה להם לשנות בהן ואת שדרכן להשתמש בהם על ידי דברים חריפותו כמדוכות ומכתשות אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל אסור. ועוד אפשר לומר דדוקא חריפותו של חלתית שממתק הבלע הפגום, אבל שאר דברים חריפים לא שמענו [ד]היאך אפשר דלא משתמיט בשום דוכתא שיאמרו כן. ועוד שאם [כן] כלי מדין אפילו כלים שאין בני יומן צריכים הכשר כדי להשתמש בהם אפילו בדברים חריפים, דאין מן הדעת שהתיר להם התורה כלי שאין בן יומו לדברים יחידים ושיאסור אותה לדברים אחרים, ואם היו צריכים הכשר לדברים חריפים על כל פנים צריכים הכשר לכל, שאי אפשר שלא יחתכו או יכתשו דברים חריפים שזה דבר מצוי תמיד עושים כן, ולחתיכת חלתית לבדה לא חיישינן שאין מצוי. וזה נראה לי יותר. ואם היינו מפרשים ההיא דחלתית משום שמנונית שעל גבי סכין כיון שהוא מחודד ואינו אלא טיחה בעלמא ושליט ביה אוירא אף היא פגומה כשאין בת יומא. וההיא דצנון שחתכו בסכין [חולין קי"א ע"ב], מסתברא דמהאי טעמא הוא, ולא מחמת בלע שפולט על ידי חריפותו של צנון, דאם כן ה"ל נותן טעם בר נותן טעם. ואף על פי שרש"י ז"ל פירש בלשון אחר הלשון השני שפירש משום שמנונית סכין נראה לי עיקר. גם מה שפירשו בשם התוספות [הכלי] [דכלי] שבשלו בו יותר מיום אחד נותן טעם לפגם לעולם ואפילו הוא בן יומו. גם זה דחוי מעיקרא לפי דעתי, דאם כן כלי מדין לרבי שמעון [ע"ז ס"ז ע"ב] למה אסורים ואפילו בני יומן, וכן מי אמר כלים חדשים שלא בשלו בו אלא היום, הא לא אמרו אלא בני יומן דהיינו שבשלו בו (ב"י) [ביומן]. ואי אפשר לומר דכל מה שנתבשל בכלי שאין בן יומו שיהא התבשיל עצמו פגום, אלא שהבלע שנתערב עמו הוא פוגם קצת שלא לאסור בתערובתו, אבל הוא עצמו אם נתערב באחרים אינו פוגמו ואין מתירין תערובתו משום נותן טעם לפגם, וזה נראה לי ברור. והשמן והדבש והמרקחת שלהם שאנו לוקחים מהם ואין אנו חוששין לזילופם של כליהם, היינו משום דסתם כליהם אינם בני יומן ונותן טעם לפגם בדיעבד מותר.
<h2>דף סו.</h2>
שאלה חמץ פגום שנערב במשהו בפסח והוא בעין, אם נחמיר עליו כיון שאיסורו במשהו אם לאו. תשובה לא נתברר לי פגם זה שאמרת מהו, אם הוא פגם כמו פת שעפשה ויצא מתורת אוכל עפרא בעלמא הוא ולא אסרה תורה עפרא בעלמא, ולא סוף דבר משהו אלא אפילו מחצה על מחצה או יותר. אבל אם אינו פגום גמור, אוסר תערובתו ואפילו במשהו כדעת ר"י הזקן ז"ל, לפי שכל שבמשהו ואינו מחמת טעמו אין חילוק בין טעם לפגם לשאינו לפגם שהרי אין הולכין בו אחר טעמו, ודבר ברור הוא לפי דעתי אף על פי שמקצת מרז"ל נ"נ חלוקים עליו. וכמדומה לי שיש לו ראיה מפורשת מפלוגתא דרב ושמואל בקדרות בפסח ומסוגיא דאיתמר עלה בגמרא [פסחים ל' ע"א], ואין מפרשין לחכם.
<h2>דף סו:</h2>
ולענין דבר שיש לו מתירין, שהדבר ברור שלא נאמר אפילו באלף לא בטיל אלא כי ערב במינו, כדאיתא בירושלמי דנדרים [פ"ו ה"ד] (ובסוף) [וב]מסכת שביעית [פ"ו ה"ג], ותמהתי על הרמב"ם ז"ל [פט"ו ממאכ"א הי"ב] שתלה אותו בסברתו, וכתב בלשון נראה לי. אני אפרש, כי לפי שמצא לרי"ף ז"ל שאמר אפילו מין שאין במינו בפרק גיד הנשה [סימן תתכ"ג], דכתב שם פלוגתא דרב ולוי דפרק כיצד צולין [פסחים ע"ו ע"א] בריחא מילתא היא או לאו מילתא היא, ואמר דהא דתני רב כהנא פת שאפאה עם צלי אסור לאוכלה בכותח, לא לרב בלחוד שייכא אלא אפילו ללוי כיון דאפשר לאכלה בלא כותח. ויש לרי"ף ז"ל ראיה מפרק משילין דתנן התם [ביצה ל"ז ע"א] וכן אשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שניהם, ואקשינן עלה בגמרא [ל"ח ע"א] וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, ופריק רב אשי [ל"ט ע"א] משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, אלמא אפילו בשאין מינו אמר, דהא תבלין בקדירה ומים ומלח לגבי עיסה אינו מינו ולא בטלי. ומפני מה שמצא הרי"ף ז"ל ויש סעד לדבריו מהא דרב אסי, לא ראה שיהא ההיא ברייתא ומאי דאיתמר בירושלמי ראיה מוכחת, ועל כן כשראה הוא להכריח כן, תלה הדבר בהכרע הדעת ולא בהכרח. ואם תאמר אם כן איך הניח הרב ז"ל הא דרב אסי, ואנו גם כן היאך נניח אותה. יש לומר דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד, דאין עיסה בלא מים ולא יאכל תפל מבלי מלח. וכן הדין בתבלין בקדירה, ואי נמי בתבלין הוי טעמא כדרבא [ל"ח ע"א] דאמר תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל. ועל זה סמך הרי"ף ז"ל לפסוק.
<h2>דף סז:</h2>
ומה שנסתפק לך במי שנכנס בביתו של גוי והיו שם כלים קרובים לחדשים ונסתפק אם חדשים אם לאו ומסיח לפי תומו, אם נאמן או לא. אם זה לפי מה שכתבתי אני [תוה"ב ב"ד ש"א] בקפילא ארמאה דנאמנותו משום דלא מרע נפשיה. זו אינה דומה [לזו], דלא מצינו מסיח לפי תומו גם בגוי אלא גבי מת [יבמות קכ"א ע"ב] ומשום עגון בנות ישראל. אבל אם קדר הוא הולכים אחר הרוב. וכן מעשים בכל יום שאנו לוקחים קדרות מן הקדר וסכינים ואסכלאות מן האומן. ומורי הר"ר יונה ז"ל היה נזהר שלא ליקח אלא במקום שיש אחרים, קדירה מתוך קדירות וסכין מבין סכינים. אבל מכל מקום נראה שורת הדין שכל שאומר לפי תומו שהוא חדש ויראה שהוא כמו שאמר מותר, לפי שאפילו נשתמש בו סתמו אין בן יומו ועוד שאפילו בן יומו אפשר שלא נשתמש בו בדברים אסורים, ועל טעם זה אנו סומכים בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם. והטעם שכתבת בשם בעל התוספות ז"ל בכלי מדין משום דחיישינן שמא עשה בו גוי דבר חריף. אין נראה בעיני כלל, שאם [כן] חששא זו מדאורייתא היא מדהצריך הכתוב הכשר בכלי מדין, ואם איתא היאך אנו מתירים בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם, והלא בכולם יש לחוש ולאסור אפילו דיעבד דספיקא דאורייתא היא. ועוד כל היכא דאיכא ספק ספיקא אפילו באיסורי תורה הולכים להקל, וכלי מדין הא איכא ספק ספיקא, ותלתא ספיקי נמי איתא למאן דאמר [פסחים מ"ד ע"ב] לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, חדא דדילמא לא בשלו בה היום, ואם תמצא לומר היום שמא לא נשתמשו בו בדברים האסורים, שמא בדברים הפגומים בתבשיל זה כחומץ וגריסין וכיוצא בהן. ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחלה ככל ספק ספיקא דמותר אפילו לכתחלה, אלא דעשו הרחקה יתירה לאיסורי גוים. ועוד דאם כן היאך הביא ר' יהודה ראיה מכלי מדין דנותן טעם לפגם אסור, דהא כלי מדין אפילו קדירה שאינה בת יומא לאו לפגם הוא דטעמא משום דברים החריפים הוא. ור' שמעון נמי דדחי לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, אינו כן דהא כולהו אסר הכתוב מספק דברים חריפים. מכל זה נראה לי סתירת אותו טעם. אלא הקושיא שהביאו לדבר זה, כלומר כיון דסתם כליהם אינם בני יומן מפני מה אמרה תורה [במדבר ל"א] כל דבר אשר יבא וכו', קושיא זו מעיקרא ליתא, דהא קמפרש רבי שמעון לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא כלומר אם בשלו בה בבירור ביומו. ובדברים חריפים שכתב הרב ז"ל שאין בהם [משום פגם]. נראה שהביאו לומר כן מה שאמרו [ע"ז ל"ט ע"א] באיסורי של חלתית, משום דמחתכי לה בסכינא דארמאי אף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחילתתא מחליא ליה, דאלמא כל דבר חריף מתקן טעם הפגם ומחזירו לשבח. ונראה לי שאין הנדון דומה לראיה, שלא אמרו אלא בפליטת הבלע הפגום המועט שנתערב בדבר חריף שהוא בעין, (דאי) [הא] בליעת החריף שהיא מועטת שיתקן וימתק הפגום הבלוע בכלי לא, שאם אין אתה אומר כן אין לדבריהם קץ, שאין לך קדירה וקערה שלא נכנסו לתוכה פלפלין או תבלין עם התבשיל, ומעתה מה ששנינו [שם ע"ה ע"ב] וכולן שנשתמש בהן עד שלא לבן מותרת מוקמינן כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, אמאי מותר והא דרכן להשתמש בהן בדברים החריפים ולאו נותן טעם [לפגם] הוא. וא"כ באותה ברייתא דקתני אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל מותר, היה להם לשנות בהן ואת שדרכן להשתמש בהם על ידי דברים חריפותו כמדוכות ומכתשות אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל אסור. ועוד אפשר לומר דדוקא חריפותו של חלתית שממתק הבלע הפגום, אבל שאר דברים חריפים לא שמענו [ד]היאך אפשר דלא משתמיט בשום דוכתא שיאמרו כן. ועוד שאם [כן] כלי מדין אפילו כלים שאין בני יומן צריכים הכשר כדי להשתמש בהם אפילו בדברים חריפים, דאין מן הדעת שהתיר להם התורה כלי שאין בן יומו לדברים יחידים ושיאסור אותה לדברים אחרים, ואם היו צריכים הכשר לדברים חריפים על כל פנים צריכים הכשר לכל, שאי אפשר שלא יחתכו או יכתשו דברים חריפים שזה דבר מצוי תמיד עושים כן, ולחתיכת חלתית לבדה לא חיישינן שאין מצוי. וזה נראה לי יותר. ואם היינו מפרשים ההיא דחלתית משום שמנונית שעל גבי סכין כיון שהוא מחודד ואינו אלא טיחה בעלמא ושליט ביה אוירא אף היא פגומה כשאין בת יומא. וההיא דצנון שחתכו בסכין [חולין קי"א ע"ב], מסתברא דמהאי טעמא הוא, ולא מחמת בלע שפולט על ידי חריפותו של צנון, דאם כן ה"ל נותן טעם בר נותן טעם. ואף על פי שרש"י ז"ל פירש בלשון אחר הלשון השני שפירש משום שמנונית סכין נראה לי עיקר. גם מה שפירשו בשם התוספות [הכלי] [דכלי] שבשלו בו יותר מיום אחד נותן טעם לפגם לעולם ואפילו הוא בן יומו. גם זה דחוי מעיקרא לפי דעתי, דאם כן כלי מדין לרבי שמעון [ע"ז ס"ז ע"ב] למה אסורים ואפילו בני יומן, וכן מי אמר כלים חדשים שלא בשלו בו אלא היום, הא לא אמרו אלא בני יומן דהיינו שבשלו בו (ב"י) [ביומן]. ואי אפשר לומר דכל מה שנתבשל בכלי שאין בן יומו שיהא התבשיל עצמו פגום, אלא שהבלע שנתערב עמו הוא פוגם קצת שלא לאסור בתערובתו, אבל הוא עצמו אם נתערב באחרים אינו פוגמו ואין מתירין תערובתו משום נותן טעם לפגם, וזה נראה לי ברור. והשמן והדבש והמרקחת שלהם שאנו לוקחים מהם ואין אנו חוששין לזילופם של כליהם, היינו משום דסתם כליהם אינם בני יומן ונותן טעם לפגם בדיעבד מותר.
<h2>דף סט.</h2>
ומאי דכתב מר בפירוש אמרטוטי, דאיכא מאן דאמר כשהיה השכר חם, ואתה דנת לאסור בצונן דכל היכא דאמרטט אפילו אין השכר חם כיון שיש לו קיוהא הרי הוא ככבוש. יפה דנת, וכן כתבתי אני בחיבורי [תוה"ב ב"ד ש"א] בשם קצת מן המפרשים. ומכל זה נראה שלא בא לידך חיבורי הארוך.
<h2>דף עג.</h2>
וממה שבא בקונטרס לדון על מה שכתבתי בחיבורי בתורת הבית ועל מה שכתב הכותב, נראה שלא הגיע לידך החבורים בכלל, שאלו הגיע לידך ממנו תראה שלא נפל שם המכתב דרך מקרה, וכי באו שם הדברים מבוארים לא סתומים, ולא כתבתים ככותב נים ולא נים, אלא שיצאתי בעקבי הראשונים, ואחר שבאה עליהם החקירה לילות וימים, ודברים שהסכימו עליהם גדולי החכמים, ומה שהעליתי אל לבי בקשתי ובחרבי, לא מתוך הסברא הרצונית עד שהראוני מן השמים מתוך ראיות הכרחיות לפי דעתי, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואעידה לי עדים נאמנים מה שהביאני לומר מתוך הלכות וביאורים נכונים. ואתה אמרת אל לבך לתור לו מנוחה, ועשית אלי ארוחה ומנחה שלוחה מדבר נביא וחוזה מחזה תחזה. ועתה אשיב על קצת פרטי הדברים אשר באו בקונטרס ושהוספת השאלה בהם. אמרת שהסכימו כמה מהגדולים על מה שאמרתי אני דאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב. עמוד על חיבורי כי גם כן כתבתי אני בשם רבינו אפרים ז"ל, והוצק חן על שפתיו כי יש בדבריו ראיות חזקות כראי מוצק. ומה שנסתפק לך אם אותה חתיכה מצטרפת לבטל האיסור, נראה לי שגם היא מצטרפת לבטל האיסור, תדע שאם היה אפשר לסחוט את האיסור שבה, להעלות את האיסור מצטרפת שהיא עצמה מותרת היא, ואם אתה עשיתה נבילה דהא בהא תליא, וזה נראה לי נמי. והרי זה ככחל שאמרו [חולין צ"ז ע"ב] כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור.
<h2>דף עה:</h2>
ומה שכתבתי בהכשר המחבת שמטגנים בו בשר ודגים שצריכין ליבון, מפני שתשמישו על ידי האור ובשמן מועט והויא לה כאסכלא [ע"ה ע"ב], ואמר מר אם כן הנבלייש צריכים לבון. אני אומר שכן האמת אילו היו טשין פניו בשומן, אבל אנו ר[ו]אים אותו בכלי מותר שאין טשין אלא בשמן, ואין חוששין לטישת שומן מפני שני דברים, האחד מפני שהשמן יותר בזול משומן החזיר, וכאותה ששנינו שאמר בכותח [ל"ד ע"ב], ועוד שאסור להם בתעניתם ועינוים. ועוד בר מדין שהשומן משחיר פני הלחמנים שנעשים בו.
ומה שאמרת בנותן טעם לפגם מחלוקת גדולה אם מותר לכתחלה אם לאו. נראה לי דבר ברור ופשוט שאסור לכתחלה. ומעולם לא עלה על לב שום אדם חכם שיהא מותר לכתחלה. וכבר דנתי לפני מורי הרמב"ן ז"ל, והבאתי ראיה מדתנן [ע"ז ע"ה ע"ב] הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכן להשתמש על האור יגעיל וכו', וכלי שנשתמש עד שלא לבן עד שלא הגעיל תני חדא מותר ותניא אידך אסור לא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור, אלמא אפילו למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר דוקא נשתמש עד שלא הכשיר הא לכתחלה אסור, והודה לדברי. ועוד הוסיף הרב ז"ל ראיה מפינכא דרבי אמי דאימלח ביה בשרא ותבריה [חולין קי"א ע"ב], ואם איתא לשהוייה עד למחר ואמאי תבריה. וגם מצאתי תשובה לרב שרירא גאון דגריס שם בעבודה זרה והלכתא נותן טעם לפגם מותר והני מילי דיעבד אבל לכתחלה אסור. ועוד יש ראיות ודי לנו באלה.
ומה שנסתפק לך במי שנכנס בביתו של גוי והיו שם כלים קרובים לחדשים ונסתפק אם חדשים אם לאו ומסיח לפי תומו, אם נאמן או לא. אם זה לפי מה שכתבתי אני [תוה"ב ב"ד ש"א] בקפילא ארמאה דנאמנותו משום דלא מרע נפשיה. זו אינה דומה [לזו], דלא מצינו מסיח לפי תומו גם בגוי אלא גבי מת [יבמות קכ"א ע"ב] ומשום עגון בנות ישראל. אבל אם קדר הוא הולכים אחר הרוב. וכן מעשים בכל יום שאנו לוקחים קדרות מן הקדר וסכינים ואסכלאות מן האומן. ומורי הר"ר יונה ז"ל היה נזהר שלא ליקח אלא במקום שיש אחרים, קדירה מתוך קדירות וסכין מבין סכינים. אבל מכל מקום נראה שורת הדין שכל שאומר לפי תומו שהוא חדש ויראה שהוא כמו שאמר מותר, לפי שאפילו נשתמש בו סתמו אין בן יומו ועוד שאפילו בן יומו אפשר שלא נשתמש בו בדברים אסורים, ועל טעם זה אנו סומכים בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם. והטעם שכתבת בשם בעל התוספות ז"ל בכלי מדין משום דחיישינן שמא עשה בו גוי דבר חריף. אין נראה בעיני כלל, שאם [כן] חששא זו מדאורייתא היא מדהצריך הכתוב הכשר בכלי מדין, ואם איתא היאך אנו מתירים בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם, והלא בכולם יש לחוש ולאסור אפילו דיעבד דספיקא דאורייתא היא. ועוד כל היכא דאיכא ספק ספיקא אפילו באיסורי תורה הולכים להקל, וכלי מדין הא איכא ספק ספיקא, ותלתא ספיקי נמי איתא למאן דאמר [פסחים מ"ד ע"ב] לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, חדא דדילמא לא בשלו בה היום, ואם תמצא לומר היום שמא לא נשתמשו בו בדברים האסורים, שמא בדברים הפגומים בתבשיל זה כחומץ וגריסין וכיוצא בהן. ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחלה ככל ספק ספיקא דמותר אפילו לכתחלה, אלא דעשו הרחקה יתירה לאיסורי גוים. ועוד דאם כן היאך הביא ר' יהודה ראיה מכלי מדין דנותן טעם לפגם אסור, דהא כלי מדין אפילו קדירה שאינה בת יומא לאו לפגם הוא דטעמא משום דברים החריפים הוא. ור' שמעון נמי דדחי לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, אינו כן דהא כולהו אסר הכתוב מספק דברים חריפים. מכל זה נראה לי סתירת אותו טעם. אלא הקושיא שהביאו לדבר זה, כלומר כיון דסתם כליהם אינם בני יומן מפני מה אמרה תורה [במדבר ל"א] כל דבר אשר יבא וכו', קושיא זו מעיקרא ליתא, דהא קמפרש רבי שמעון לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא כלומר אם בשלו בה בבירור ביומו. ובדברים חריפים שכתב הרב ז"ל שאין בהם [משום פגם]. נראה שהביאו לומר כן מה שאמרו [ע"ז ל"ט ע"א] באיסורי של חלתית, משום דמחתכי לה בסכינא דארמאי אף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחילתתא מחליא ליה, דאלמא כל דבר חריף מתקן טעם הפגם ומחזירו לשבח. ונראה לי שאין הנדון דומה לראיה, שלא אמרו אלא בפליטת הבלע הפגום המועט שנתערב בדבר חריף שהוא בעין, (דאי) [הא] בליעת החריף שהיא מועטת שיתקן וימתק הפגום הבלוע בכלי לא, שאם אין אתה אומר כן אין לדבריהם קץ, שאין לך קדירה וקערה שלא נכנסו לתוכה פלפלין או תבלין עם התבשיל, ומעתה מה ששנינו [שם ע"ה ע"ב] וכולן שנשתמש בהן עד שלא לבן מותרת מוקמינן כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, אמאי מותר והא דרכן להשתמש בהן בדברים החריפים ולאו נותן טעם [לפגם] הוא. וא"כ באותה ברייתא דקתני אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל מותר, היה להם לשנות בהן ואת שדרכן להשתמש בהם על ידי דברים חריפותו כמדוכות ומכתשות אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל אסור. ועוד אפשר לומר דדוקא חריפותו של חלתית שממתק הבלע הפגום, אבל שאר דברים חריפים לא שמענו [ד]היאך אפשר דלא משתמיט בשום דוכתא שיאמרו כן. ועוד שאם [כן] כלי מדין אפילו כלים שאין בני יומן צריכים הכשר כדי להשתמש בהם אפילו בדברים חריפים, דאין מן הדעת שהתיר להם התורה כלי שאין בן יומו לדברים יחידים ושיאסור אותה לדברים אחרים, ואם היו צריכים הכשר לדברים חריפים על כל פנים צריכים הכשר לכל, שאי אפשר שלא יחתכו או יכתשו דברים חריפים שזה דבר מצוי תמיד עושים כן, ולחתיכת חלתית לבדה לא חיישינן שאין מצוי. וזה נראה לי יותר. ואם היינו מפרשים ההיא דחלתית משום שמנונית שעל גבי סכין כיון שהוא מחודד ואינו אלא טיחה בעלמא ושליט ביה אוירא אף היא פגומה כשאין בת יומא. וההיא דצנון שחתכו בסכין [חולין קי"א ע"ב], מסתברא דמהאי טעמא הוא, ולא מחמת בלע שפולט על ידי חריפותו של צנון, דאם כן ה"ל נותן טעם בר נותן טעם. ואף על פי שרש"י ז"ל פירש בלשון אחר הלשון השני שפירש משום שמנונית סכין נראה לי עיקר. גם מה שפירשו בשם התוספות [הכלי] [דכלי] שבשלו בו יותר מיום אחד נותן טעם לפגם לעולם ואפילו הוא בן יומו. גם זה דחוי מעיקרא לפי דעתי, דאם כן כלי מדין לרבי שמעון [ע"ז ס"ז ע"ב] למה אסורים ואפילו בני יומן, וכן מי אמר כלים חדשים שלא בשלו בו אלא היום, הא לא אמרו אלא בני יומן דהיינו שבשלו בו (ב"י) [ביומן]. ואי אפשר לומר דכל מה שנתבשל בכלי שאין בן יומו שיהא התבשיל עצמו פגום, אלא שהבלע שנתערב עמו הוא פוגם קצת שלא לאסור בתערובתו, אבל הוא עצמו אם נתערב באחרים אינו פוגמו ואין מתירין תערובתו משום נותן טעם לפגם, וזה נראה לי ברור. והשמן והדבש והמרקחת שלהם שאנו לוקחים מהם ואין אנו חוששין לזילופם של כליהם, היינו משום דסתם כליהם אינם בני יומן ונותן טעם לפגם בדיעבד מותר.
<h2>דף עו.</h2>
ומה שאמרתי אני לפסק הלכה [תוה"ב ב"ד ש"א] בביצה אסורה בקליפה שנפלה לקדירה של היתר, שאינה אוסרת שמה שיוצא ממנה אינו אלא זיעה בעלמא. ושאלתם אם נתבשלה במים בקדירה חולבת, אם מותר לתת אותה ביצה במולייתה או בתוך התרנגולת או לא. זה מותר אפילו לכתחלה, דהא נותן טעם בר נותן טעם הוא החלב בקדירה והקדירה במים והמים בביצה, וכן ירקות שנתבשלו בקדירה חולבת מותר לאוכלו עם הבשר, כדגים שעלו בקערה [חולין קי"א ע"ב] ומאי עלו נתבשלו. אבל ביצים שנתבשלו בקדירה עם בשר ואפילו בקליפתם אסורים לאכלן בכותח, שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא, וכשאדם מבשלה בתוך יורה של צבעים תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע, ולכן אסרו חכמים [שם צ"ז ע"ב] ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא זיעה בעלמא. וממה שכתבת מענין נותן טעם בר נותן טעם דבר ברור הוא שלא אמרו נותן טעם בר נותן טעם אלא בדבר שעובר לשני טעמים עד שלא יבא לידי איסור כדגים שעלו בקערה, אבל מה שקבל טעם מן האיסור אפילו אתה מרבה עליו כמה טעמים לעולם אסור, דאיסור שבו להיכן הלך. ועיקר טעמו של דבר זה שאמר בנותן טעם בר נותן טעם אינו ראוי לחול עליו שום איסור, ואין לך אלא שנים בלבד והם בשר בחלב וקדשים, שהבשר שנתבשל בכלי ואחר כך נתבשלו דגים באותו כלי וקבלו הדגים טעם מן הקדירה, כבר נקלש טעם הבשר כל כך שאין ראוי לחול עליו שם בשר בחלב כשאוכלו בכותח, כיוצא בו קדשים שאמר בשלהי עבודה זרה [ע"ו ע"א] השפודין והאסכלאות מגעילן ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל יום ויום נעשה געול לחבירו, ע"כ אין אומר' כן באיסורין דעלמא, דאילו שפוד שצלו בו בשר נבלה אף על פי שצלו בו אחר כך בשר שחוטה לא יצא מאיסורו ועוד צריך ללבנו. ולא עוד אלא שכולו נאסר כדקיימא לן [פסחים ע"ד ע"א] בשל מתכת חם מקצתו חם כולו, לפיכך צריך ללבן את כולו, ואילו בקדשים כל שצלה בקצתו חטאת השתא נעשה געול לשלמים דאמש מקמי דנהוי נותר. וטעמא כדאמרן דכל שצלה בו חטאת השתא נחלש ונקלש בלע של שלמים שנבלע בו, ולא נשאר בו כ"כ שיהא ראוי לחול עליו שם נותר. אבל בלע של איסור אין אומרין בו נותן טעם בר נותן טעם מותר, אפילו יוצא לשלישי ולרביעי, עד שיכשיר הכלי כפי מה שהוא כלי בהגעלה או בלבון, וזה דבר ברור ואין בזה שום פקפוק. ומיהו ראיתי בקונטרס שכתבת דיש אומרים כן ומביאין ראיה מקערה שמלח בה בשר [חולין קי"א ע"ב]. ותמהתי על מי שהביא הראיה, וכי לראיה אנו צריכים והלא מקרא מלא דבר הכתוב [במדבר ל"א] בכלי מדין. וברייתא נמי תניא [ע"ז ע"ה ע"ב] בלוקח כלי תשמיש מן הגוים וכולה ברייתא אסרי לכתחלה, ואפילו בדיעבד למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור, ואילו היה כלי בן יומו לכולי עלמא אפילו בדיעבד אסור, ודברים מפורשים מבוררים הם מן המקרא ומן המשנה.
כמו שכתב בירושלמי שאין מגעילין אלא במים לא בשאר משקין ומההיא דמים ולא במזוג [זבחים צ"ו ע"ב]. כן היה אומר הרמב"ן ז"ל, והוא היה סבור שחדשה ומאותה ראיה ממש. ועוד היה אומר לנו, שאר משקים מבליעין ולא מפליטין והמים מפליטים ולא מבליעין. ועל כן היה אומר לנו דמותר להגעיל אפילו כלי בן יומו אף על פי שאין במים ששים כנגד כל הכלים, אף על פי שר"י בעל התוספות אסר. וילדות היתה בי והעזתי פני בו ודנתי לפניו, וזאת היתה תשובתי, אם כן אמרתי בשר נבלה שנפל תוך יורה רותחת עם מים ואין במים ששים לא תאסר, וכף שנער בה לא תאסר. השיב הרב השומן בעצמו הוא שנבלע מעצמו. אמרתי אם כן מה הועלתי שאף כשאתה מגעיל כלי בן יומו כי נייח הדר בלע פליטת עצמו. אמר איך אתה אומר כלי מדין שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה כיצד הכשירום. אמרתי יורה קטנה בתוך יורה גדולה, ויורה גדולה בגדנפא כמר עוקבא או השהו אותה עד למחר. וסוף דבר לא תירץ תשובה מספקת להעמיד לי דבריו אלו. גם על שאר המשקים אמרתי שהן מפליטין ע"כ, שהרי קנקנים שנתן גוי לתוכן יין שנינו [ע"ז כ"ט ע"ב] קנקנים של גוים ויין של ישראל כנוס בתוכו אסור בשתיה, ואם איתא למה אסור והלא לא פלטו כלל מן היין שבתוכו, אלא אם היין מפליט היין הבלוע בתוכו כל שכן אם בשל בתוכו יין. ועוד שאם אתה אומר כן שאר משקין מותר לבשלם בכלים אסורים, והא ודאי ליתא. ואי מההיא דתורת כהנים [פ' צו] במים ולא ביין ולא במי מזוג, אדרבה מינה משמע לי איפכא, מדגרס פרק דם חטאת [זבחים צ"ו ע"ב], ת"ר חטאת אין לי אלא חטאת שאר קדשים מניין תלמוד לומר קדש קדשים יכול אפילו תרומה תלמוד לומר אותה דברי רבי יהודה וכו' כדאיתא התם, ואקשינן ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה והתניא קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנותן טעם בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם כו' דאף בלע של תרומה אוסר עד שיגעיל ויוציא את בלועו, ואם כן אף היא בעיא מריקה ושטיפה, אמר אביי לא צריכא לכדמר במים ולא ביין במים ולא במזוג והא אפילו ביין, כלומר גבי קדשים גזירת הכתוב הוא, דלהוציא הבלע אפילו במזוג וביין, וכן פירש"י ז"ל והא תרומה דאפילו ביין מזוג [ד]לא קפדינן אלא להגעיל איסור הנבלע בו עכ"ל. אלמא יין ומזוג מפליטין הן.
